החלטה בתיק תפ"ח 18436-06-12

1. ההליך

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, בן 17 אישומים, המייחס לו ביצוע עבירות מין חמורות, שבוצעו ב-5 מתלוננות, ביניהן 4 מאחייניותיו ושכנה, במשך 12 שנים.

ב"כ הנאשם העלה טענות מקדמיות בנוגע לכתב האישום, הנוגעות בעיקרן לקיומו של פסול בכתב האישום. ב"כ הנאשם ביקש למחוק את החלק הכללי שבכתב האישום, הנוגע לשלוש מתלוננות נוספות בפרשה, שאף הן אחייניות של הנאשם, שלגבי עבירות אלה חלה התיישנות (סעיפים 1-13 לכתב האישום), כך שהנאשם לא יידרש לחלק זה בכתב האישום. לטענתו, לא היה מקום להכניס לכתב האישום פרק כללי שבו הוא לא מואשם ולא אמור לתת את הדין.

כמו כן, טען ב"כ הנאשם, כי יש למחוק את אישום 17 מכתב האישום, או לחלופין להפרידו מכתב האישום, בטענה שמדובר במקרה משנת2004 , כאשר החקירה לגביו הסתיימה בשנת 2008 והודעה על סגירת התיק נמסרה לידי הנאשם.

לדבריו, לא ברור מאיזה טעם החליטה המאשימה להאשים את הנאשם באישום זה, חרף העובדה שהתיק נסגר, הנאשם לא נחקר מחדש על האירוע ואין בתיק התייחסות להחלטה לכלול אישום זה בכתב האישום. לא מתקיימות החלופות המצוינות בסעיף 86 לחסד"פ, המאפשרת את צירופו של האישום הזה, והתנהלות זו עומדת בסתירה עם עקרונות הצדק ומצדיקה את מחיקת האישום, לאור עקרון הגנה מן הצדק.

ב"כ הנאשם הוסיף, כי העובדה שגם אישום זה עניינו בעבירת מין, אינה יוצרת "נסיבות דומות" כנדרש בחוק לשם צירוף האישום, שכן מדובר בעבירה שבוצעה לא בבן משפחה, במקום ובזמן ומדובר בנסיבות שונות מאלו שבאישומים האחרים.

בעניין זה, הפנה ב"כ הנאשם לת"פ (באר שבע 8233/08 ( מ "י נ' גילאוי יחיא, שם קיבל בית המשפט בקשה להפרדת האישום, משנטען על ידי המדינה, כי סוג העבירות (עבירות רכוש) הוא הגורם המקשר בינו לבין האישום הנוסף בכתב האישום.

בתגובה, טענה ב"כ המאשימה, כי יש לדחות את הטענות, שכן המעשים המתוארים שביצע הנאשם בשלוש המתלוננות(, בנותיו של אח אחר בפרשה,) שלגביהן התיישנו העבירות), נוגעות לעבירות שבוצעו על ידי הנאשם כלפי אחייניות אחרות שלו, באופן כרונולוגי, שבפניהן עליו להתגונן.

 אף שחלק כללי זה התיישן, הדבר אינו מהווה מחסום להביא ראיות בפני בית המשפט, שכן נפסק לא אחת שהתיישנות בפלילים אינה מהותית אלא דיונית, ואינה חוסמת את האפשרות להאשים את הנאשם באותן עבירות.

העדויות האמורות עומדות במבחן הכפול שהתווה בפסיקה, הן לעניין מבחן הרלוונטיות והן ביחס למבחן התרומה הראייתית האפשרית, ורצוי ששאלת ההכרעה תיעשה בשלב מאוחר יותר של המשפט,  שכן בשלב זה אין אפשרות לדעת אם יידרש חיזוק.

עוד טענה ב"כ המאשימה, כי עדותה של א.ק. מספקת הסבר לאופן חשיפת המעשים הקשים, אותם ביצע הנאשם ב-5 המתלוננות האחרות שבכתב האישום, כאשר לאור ניסיונה, מעצם העבירות שבוצעו בה, הבינה שהנאשם פוגע במתלוננות נוספות במשפחתה, והיא שהביאה לחשיפת הפרשה.

לדבריה, בתי המשפט שבו ואישרו בפרשות שונות, כי יש מקום לתיאור תמציתי של מעשי אינוס ומעשים מגונים שביצע נאשם כלפי מתלוננות שהתיישנו, לצורך העמדת נאשם לדין.

כמו כן, עדויותיהן צפויות לשמש עדות למעשים דומים ולשיטה זהה לשם הוכחת האשמה והכוונה הפלילית לתמיכה בראיות המשיבה וללמד על מהימנותן של המתלוננות האחרות. בכלל אלו, נמנים קווי הדמיון בדרכי הפעולה של הנאשם, אופן תכנון מעשיו, בידוד המתלוננות ויחסי המרות, זירות ביצוע העבירות, הפיתוי לפני ולאחר ביצוע המעשים והאיומים שהשמיע הנאשם שלא יספרו על המעשים שביצע בהן.

מדובר בעבירות מין שבוצעו במספר בנות במשפחה המורחבת, למעט עבירות המין באישום ה-17, שבוצעו בשכנה שהינה קטינה, ובנסיבות העניין, הסרת התיאור הכללי עלולה לגרום להפרדה מלאכותית, שתפגום ביכולתו של בית המשפט להעריך באופן נכון את התמונה בכללותה, ביחס לאשמת הנאשם בעבירות שטרם התיישנו.

באשר לאישום 17, הרי שפתיחת התיק מחדש והעמדת הנאשם לדין נעשתה כדין, שכן לפרקליטות הסמכות לכך (ראה:  בג"ץ 844/86 איתי דותן נ ' היועמ "ש ואח' פ"ד מ"א(1987) (3) 219  ). בתיק זה נעשו פעולות חקירה נוספות, שחיזקו את הראיות בתיק המקורי. צירוף האישום נעשה גם משיקולי יעילות, שכן מדובר באותה יחידה חוקרת ויש עדים משותפים לכלל האירועים בתיק.

בטרם החלטה הודענו לצדדים כי בד בבד עם הדיון בטענה המקדמית, יש אפשרות שנשקול התייחסות גם לשאלת העדתן של אותן עדות( הנכללות ברשימת עדי התביעה) אליהן מתייחסת החלק הכללי, שמחיקתו נתבקשה.

התובעת הודיעה שהיא מבקשת להעיד את העדות, גם אם החלק הכללי ימחק, ואילו הסנגור טען כי הוא עומד על מחיקת החלק הכללי מכתב האישום וכי הוא מתנגד להעדת אותן עדות, בין היתר, שכן אין דמיון רב בין המעשים, וכן שלאור ריבוי האישומים, אין מקום להתיר הוכחת מעשים דומים נוספים שהתיישנו.

2. דיון

אין חולק כי המעשים המיניים שבוצעו לכאורה והתיישנו, ואשר תוארו בחלק הכללי של כתב-האישום ובעדויותיהן של המתלוננות, הובאו כרקע בלבד, בעוד שהנאשם נדרש לתת את הדין ולהוכיח את חפותו בפנינו רק על המעשים המיניים שלא התיישנו, ואשר פורטו באישומים הספציפיים.